our-happiness.com

פרק 1

​

פקחתי את עיניי, שרוע על צִדי.

יום שבת רגיל. לא הייתי יכול לנחש או לדעת אז, שזה יהיה היום הגורלי בו יחלו האירועים שישנו את חיי.

השעה הייתה מוקדמת למדי, אולם קרני הבוקר כבר סיימו לצבוע בירוק את העמק הנשקף מבעד לחלון חדר השינה הרחב.

את הווילה המרוהטת בסגנון כפרי רכשתי בעסקה מוצלחת בתוספת משכנתא גדולה, לפני חמש עשרה שנה, כשהועסקתי כמהנדס וכאיש שיווק בחברת בנייה גדולה.

המיקום היה מצוין, כך לפחות חשבתי בזמנו. נוף העמק הנשקף מחלונות הבית היה מושלם בעיניי. שדות חקלאיים, נחל קטן ועצים דאגו לאווירת כפר שלֵווה.

מזרן הקפיצים הכפול פלט גניחה עמומה כשהתהפכתי על גבי.

'אֲבָל .. .'

ה'אֲבָל' הפנימי הזה לא פסק מלצוץ ולהציק לי מאז שעיני צדה בטעות כתבה מעיתון נשכח, אודות סגירת עסקים קטנים שכשלו.

 עשיתי לי הנהלת חשבונות זריזה על מצבי: 'נכון שלאחרונה התחלתי להרשות לעצמי יומיים חופשיים בסוף השבוע, אבל מאז שפתחתי את החברה לשיפוצים, לפני מספר שנים, לא נותר לי זמן פנוי. השעון המעורר עדיין מקפיץ אותי מדי בוקר בשעה ארבע. בלילה, כשאני חוזר, הצעות המחיר והכנת תוכנית עבודה עבור שלושת פועליי החרוצים לא נעשות מעצמן. ובמשך היום...', הקול הפנימי שלי כבר לקח את המושכות לידיו: 'במשך היום אני עובד עם הפועלים. בעת הצורך עולה על בגדי א', וקופץ ללקוחות פוטנציאליים ולסידורים. לא לחינם מחכים לי כמה סטים של בגדים מקופלים בטנדר הסגור שלי המשמש אותי גם כחדר הלבשה. המשכנתא שלקחתי לפתיחת העסק הייתה כבדה, אך החיסכון במזכירה ובפועל, מותיר לי משכורת סבירה'.

ושוב כמו במחוֹל קבוע, עם צעדים ידועים מראש, חזר הקול הפנימי ושאל: 'ומה יקרה אם גם אצלי לא תהיה מספיק עבודה, או שאצטרך להתחרות על כל עבודה במחירים נמוכים ולא אוכל לעמוד בתשלומי החובות?'

זהו! הוכרעתי! כל תקווה לעצום את עיניי ולצלול עוד רגע אל שנת הבוקר המופלאה, נגוזה.

המשכתי לשכב במיטה, והרהורים התערבבו עם זיכרונות. לפני כשנה, בבדיקה מקרית, הופתעתי לגלות שלחץ הדם שלי היה בעל ערכים גבוהים מאוד. הרופא המליץ מיד על טיפול תרופתי ועל תוכנית להורדה במשקל.

הייתי באמצע שנות הארבעים לחיי, ובאיזשהו מקום תמיד הייתה לי תוכנית להפחית לפחות עשרים קילוגרם ממשקלי, אך כשהבטתי במראה, וכיווצתי את בטני כדי להסתיר את כרסי הקטנה שהתפתחה עם השנים, היה נדמה לי שמשקלי התחלק בצורה מחמיאה לגובה המטר שמונים ושלושה סנטימטרים שלי.

בעמל לא רב הצלחתי להשתכנע שהפנים המעוגלות אשר עוצבו מעודף משקלי, ביחד עם חיוך ומבט חודר, הופכים אותי לאיש שיווק חביב. היה לי גם די נוח להאמין שמעט השערות הלבנות שבצבצו מבעד לשיערי החום הן אלו שמוסיפות לתדמיתי כאדם מקצועי והגון. כל זה התלבש לי טוב עם כינוי החיבה, ג'רי, שדבק בי עוד בגן הילדים וליווה אותי כל חיי.

תחושה נעימה בזרועי הימנית קטעה את מחשבותיי.

בקי, אשתי, התרפקה בחיוך על זרועי והמשיכה לנמנם. הצצתי לעברה. גופה שהוסתר מעט על ידי השמיכה חשף זוג רגליים חטובות.

היינו בני אותו הגיל, אך היא נראתה צעירה ממני בכעשר שנים, דבר שלדעתי הפך דווקא אותי לבר המזל מבינינו. התחתנו צעירים, ועתה, לאחר שתי לידות, היא הפכה לאישה בשלה ומושכת.

עור פניה היה מעט שזוף וחלק. שערה השחור והגולש הסתיר קמט צעיר במצחה.

בקי פקחה את עיניה וחייכה אליי.

במאמץ רב חילצתי חיוך של תשובה.

"מה?" שאלה.

הסתובבתי אליה על צִדי: "אני אוהב אותך," עניתי ברכות.

רבקה (או בֶּקי, כפי שכולם אהבו לכנותה) עבדה בבית החולים בעיר הסמוכה כעובדת סוציאלית. מכתבי תודה שקיבלה מהמטופלים העידו על מסירותה ואופייה הרגוע.

אולם בשנה האחרונה, מתחת לחזות הרגועה, יכולתי להבחין במתחים שנערמו בה, אלו שפרצו לעיתים בבכי פתאומי, ללא שום סיבה נראית לעין.

"ניסע להרים?" שאלה בכמיהה.

לפתע חשתי שאירועי יום האתמול מאיימים לחזור אליי.

בלעתי הסכמה חרישית, ומשכתי את עצמי מהמיטה.

​

פרק 2    

 

בהיתי בזוג העיניים שהציצו לעברי בזיק של רשעות מתוך פניו המלאות של הגוץ שרכן לעברי. יכולתי לחוש באדי האלכוהול שבקעו מפיו שהיה סנטימטרים בודדים מנחיריי, שעה שחתם את דבריו במבטא כבד: "ואם לא תעמוד בכל הדברים האלו בזמן, תהיה לך בעיה רצינית איתנו."

הגוץ השמנמן התרווח חזרה בכיסאו, חובר מבלי משים למרפקו של הנפיל שישב לצידו.

רציתי להטיח את הקלסר שבידי על השולחן ולצאת משם, אולם לא יכולתי להרשות זאת לעצמי. הבטתי בחטף סביבי. השולחנות בבית הקפה החשוך היו ריקים מאדם, ורק ליד הבר ישבו מספר לקוחות, מרותקים לברמנית ששירתה אותם. מבטי חזר אל השניים שישבו למולי. יכולתי להבחין מבעד לשמשה שמאחוריהם במרצדס החדישה שאיתה הגיעו לבית הקפה.

בחנתי את האפשרויות העומדות בפניי. 'להתחיל פרויקט במערכת יחסים עכורה, לא יועיל לאף אחד.' 'לבטל אותו היה מאוחר מדי, כבר לקחתי הלוואה ורכשתי ציוד יקר.' 'מה הם רוצים בעצם? שאתפתל? שאתנצל?' יכולתי לשחק את המשחק שלהם, אך ידעתי שזה רק יעודד אותם להמשיך. להעמיד אותם בתקיפות במקומם? כבר ראיתי פרויקטים שקרסו רק בגלל משחקי אגו. במגרש כזה, כולם מפסידים.

"מה אתה יושב כמו אבן ושותק?" הרים קול כועס, והפנה את עיניו, מגחך, אל הנפיל שלידו.

זקפתי את ראשי, מתנער מהמחשבות, התרווחתי בכורסה, קירבתי במתינות את ספל הקפה אל פי, ולגמתי ממנו לגימה ארוכה: "אני מנסה להבין, ולא מצליח," הישרתי לו מבט מחויך, "לפני שבוע הייתם אצלי בבית המלאכה, וראיתם יחד עם המפקח של הפרויקט את כל הציוד שקניתי. הייתם מרוצים. המפקח ראה את השבלונות שהכנתי לייצור, והוא אמר שהוא שמח שלקחתם אותי כקבלן משנה." החיוך שהיה מרוח על פניו של הגוץ נמוג.

היום הארוך, והנזיפה המרושעת שספגתי קודם לכן ללא כל הצדקה, דרשו ממני להשקיע מאמצים לא מבוטלים כדי להמשיך ולהפגין חזות מחויכת: "מה שאני לא מבין זה, האם יש סעיף כלשהו בלוח הזמנים שאני לא עומד בו?"

השניים הביטו זה בזה, ולבסוף הגוץ פלט: "א... לא," חרישי.

"אז מה זה כל הדיבור הזה היה?" שאלתי, מחייך, כמנסה להבין.

"כדי שלא יקרה...," אמר הגוץ, "שלא ייצא שתפר בהמשך את החוזה."

"אוקיי," סיימתי בקלילות, "איפה הצ'ק?"

"איזה צ'ק?" חזר לכעוס.

"התשלום הראשון," השבתי, "זה שאתם צריכים לתת לי תוך שלושה ימים מרגע שהלקוח העביר אליכם את התשלום. מחר זה יהיה היום הרביעי, ואתם תפרו את החוזה."

"איך אתה יודע?" כמעט וצרח, "אסור לך לדבר ישירות עם הלקוח, ובטח שלא על עניינים כספיים!"

קמתי ממקומי, עדיין מחייך בנועם: "כדי שאוכל לשלם לפועלים ולהמשיך לעבוד על הפרויקט, אני מבקש לראות מחר בבוקר את התשלום בחשבוני בבנק."

הנחתי שטר על השולחן: "זה בשביל הקפה."

השעה כבר הייתה מאוחרת. הדרך הביתה הייתה ארוכה. קיוויתי שאספיק עוד לראות את בקי, לפני שתירדם. גל של עייפות אפף אותי. פתחתי את החלונות בטנדר, כדי להזרים אוויר טרי על פניי. רק עתה חשתי בזיעה הקרה על מצחי, ואת המתח שאוחז בצווארי.

המשכנתא לרכישת הבית, שרבצה עליי כבר כמה שנים כמו קולר הדוק, היא זו שדחפה אותי לקחת הלוואה גדולה לטובת הפרויקט הזה, אשר אמור היה להעניק לנו, סוף סוף, שקט כלכלי. פגישה עם הקבלן הראשי ניפצה לי את התקווה הזו. תהיתי אם הם רק מנסים בהתנהגותם זו להרוויח משהו, או שאני עובד עכשיו עבור חבורת עבריינים. כך, או כך, היה עליי להיזהר. היה ברור לי שהסביבה בפרויקט הזה עוינת. צעד לא נכון, יגרום לכך שאפסיד את הבית, את העסק, ואולי אף אשקע בחובות שילוו אותנו כל חיינו. הייתי חייב למהר ולספר לבקי.

הכבישים היו ריקים. אף שדוושת הגז הייתה נעוצה עמוק ברצפת הטנדר המגושם, עדיין הפרידה ביני לבין הבית יותר ממחצית השעה של נסיעה.

***

לפני כשנתיים הכנסתי שותף, והעסק שלי החל להפסיד. אמנם חיבבתי אותו מאוד, אך כל אחד משך לכיוון אחר והקופה התרוקנה במהירות.

באותה העת נאלצתי לעבוד מסביב לשעון. מעט מדי שעות שינה, ואת סופי השבוע ביליתי בבית המלאכה או בשקידה על תוכניות עבודה. לעיתים, כשישבתי מול לקוחות, חשתי בלחיי זליגה של דמעות. כששלחתי את ידי בסתר, הבנתי שהן יבשות, כאילו זלגו מתחת לעור. 'בוכה ללא דמעות', כך כיניתי זאת ביני לבין עצמי.

שנה שלמה חלפה עד שנפרדתי מהשותף.

באותה התקופה, בקי קיבלה אנשים לייעוץ פרטי, בנוסף לעבודתה הקבועה. עוזרת למשק הבית לא הייתה לנו מטעמי חיסכון, וכל הנטל נפל עליה.

בדיקה שגרתית שערכה, הבהירה חד משמעית, שיש לערוך ניתוח להוצאת גידול שהתפתח לממדים גדולים.

בבדיקות לפני הניתוח הסתבר שלחץ הדם שלה גבוה מדי, וגם היא החלה בטיפול תרופתי.

שבועיים לאחר מכן, נתקפה בקי בשיתוק חלקי בפניה. העין השמאלית בקושי נסגרה והצד השמאלי של השפתיים נשאר קפוא.

הרופאים טענו שמדובר בווירוס, ועד שהוא יעבור, אין לבצע את הניתוח.

חיפוש מעמיק באינטרנט העלה סברה, שהווירוס קיים תמיד בגוף ותוקף כאשר האדם מציג כלפי חוץ חזות שהכול בסדר, אך בעצם הוא נמצא במצוקה קשה.

בחיפושים נוספים אחר תשובות, הוציאה בקי ספר נשכח שקיבלה מאחד המטופלים שלה. היה זה: "חלומות," של ג'וליה ודרק פארקר, שבניגוד לספרי חלומות אחרים הוא לא ניסה לנחש את העתיד, אלא לבחון מסרים מהלא מודע, הדואג לשלומנו. אם ננסה להבין אותו, אולי נגלה פיסות מידע נעלמות. אותן פיסות שהמיינד (התודעה) שלנו, המגן עלינו בדרכו, מדחיק, ומראה לנו את המציאות בדרך שונה, להקל עלינו להתמודד איתה.

מעולם לא חשבתי לעיין בספר מסוג זה, אולם לייאוש כוחות משלו, והייתי פתוח לכל הצעה, רמז או כיוון, שיעזרו לנו להבין את המצוקה, ולו בעזרת פיענוח חלומותיה המוזרים.

החלום הראשון נסב אודות הבית בו גרנו. בחלומה הסתובבה בבית וגילתה בסלון שתי דלתות. היא התפלאה שלא הבחינה בהן קודם לכן. כשניסתה לפותחן, מצאה שהדלתות נעולות.

בחלום השני נסעה ברכבת שנעצרה על הפסים, ולא יכלה להמשיך, כי לא היו לה גלגלים.

על פי הפרשנות שהציע הספר, לשני החלומות היה משהו משותף. שניהם הראו, שהגיעה למבוי סתום בחייה.

***

הבנתי שאסור לי לערב את בקי בשיחה שהייתה לי עם הקבלן הראשי. אמנם בנושאים הכספיים שלנו קשרתי אותה בעל כורחה לכל עניין, אבל דווקא עכשיו לא כדאי להלאות אותה במתחים נוספים.

אורות היישוב הקטן הבהיקו מרחוק.

פתאום הישיבה בטנדר הפכה לבלתי נוחה. נכנסתי לרחוב בו גרנו כשבליבי תחושה רעה. כאילו אני בוגד באמון שלה. מעולם לא הסתרתי מבקי דבר. אבל היה לי ברור שזה רק לטובתה. למען בריאותה.

השער נסגר אחרי, בשעה שטיפסתי עם הרכב לחנייה. היה עדיין אור בבית והזדרזתי לצאת מהרכב. התעכבתי כהרגלי ליד המטפס הגדול, שהשתלט על הקיר ליד הדלת, ללטף את עליו הרחבים כדי להעביר לו את כל צרותיי, עד למחרת בבוקר שאטול אותן שוב, בטקס קטן דומה.

דחקתי את המפתח לדלת, מוכן לפגוש את בקי, חף מקשיים וצרות.

​

פרק 3

 

הנסיעה להרים הפתיעה אותי בהיותה חוויה משחררת.

הטנדר הסגור התאים לעבודתי, אך היה גדול ומסורבל מדי כרכב משפחתי. עתה, כשהיינו בדרכנו, יתרונו בלט כרכב שטח שהתאים לנסיעה בשבילים הלא סלולים.

מזג האוויר היה נעים, והשמש בצבצה מבעד לעצים. מי היה מאמין, שבתוך הנוף הרגוע הזה, נתחיל בהדרגה לראות פן אחר בחיינו.

למזלנו, הייתה זו תקופת החגים. הילדים כבר היו גדולים והתעסקו בענייניהם. זו הייתה הזדמנות להתנתק מהכול ולהירגע.

שולחנות העץ ביער שהיו עמוסים במשפחות סועדות, שצצו ונעלמו בֵּיְנות לעצים, הציפו אותי בזיכרונות נעימים, מתקופת שנות השלושים לחיינו. באותם ימים, נהגנו לבלות את סופי השבוע עם הילדים וחברים נוספים, מסובים לאותם השולחנות.

עדיין היה מוקדם, ומיקמנו את עצמנו ליד שולחן הפונה לנוף.

לאחר שמזגתי את הקפה החם מהתרמוס, בקי הוציאה ספר מהתיק. שלחתי לעברו מבט מלא סקרנות, שכבה מיד.

 באותה התקופה בזתי לפילוסופיה. הפילוסופים הצטיירו בעיניי כבטלנים חסרי תכלית, והכרך הכבד של כתבי אפלטון לא נראה לי מבטיח במיוחד.

להקריא את הפרקים לפי התור נראה לנו רעיון טוב. היה משהו מרגיע בקולה של בקי, והיא החלה בקריאה.

במבט מתגנב, ראיתי את זווית פיה המשותקת מושכת את המילים מעט הצידה, והלב שלי נמחץ. בתוך ראשי השתוללה סערה. נזכרתי באזהרת הרופא שאסור לה להילחץ, ובאותו שבריר שנייה עלו בי שוב המראות מבית הקפה החשוך – האיומים של הגוץ הרוסי, הנפיל שלו, החובות המעיקים של העסק והפחד המשתק שנאבד את הבית. בלעתי את המועקה, חנקתי את הצעקה הפנימית, ואילצתי את עצמי להקשיב, רק כדי שלא להעמיס עליה את הלחץ שלי.

אפלטון, כתלמידו של סוקרטס, כתב את הדיאלוגים שניהל מורו האהוב עם אזרחי אתונה.

סוקרטס חי באתונה במאה החמישית לפני הספירה. דמותו הייתה משעשעת אולם סופו היה טראגי. הוא העלה שאלות כדי להסב את מודעותם של אזרחי אתונה, שנקרו בדרכו, אל דרך הטוב והמוסר, אולם אלו האחרונים ראו בשאלות אלו הצקות ותוכחות. בסופו של דבר התנהגותו זו עלתה לו בחייו.

'לנהל דיונים? ללמוד מדיאלוגים?' הקול הפנימי שלי התמרד. הראש שלי היה עסוק מדי בהישרדות יומיומית בשביל פילוסופיה מנותקת. 'היווני הזקן הזה... אין פלא שזה היה סופו... היה לו אולי קל לטייל באתונה ולשאול שאלות... הוא לא היה צריך להתמודד עם חשבון בנק מוגבל, עם פועלים שלא הגיעו בבוקר ועם צ'קים חוזרים.'

 למרות זאת, סוקרטס הנחיל לאנושות שיטה לחשיבה המבוססת על הגיון פשוט.

 על פי דרכו, אין לקבל טענות המושתתות על השכל הישר, מבלי לבודקן ולחוקרן, ולא משנה עד כמה נחשבים לחכמים האנשים המאמינים בהן.

עדיין הייתה לי התנגדות פנימית לנושא, אבל מבלי משים, הספר החל להרוויח נתח זעיר מתשומת ליבי.

לאחר הפסקת שתייה קצרה לקחתי אותו לידיי. בקי החלה לרשום הערות במחברת שהביאה איתה, תוך שהיא מאזינה לקולי.

​

***​